באדיבודהא

..."....עננים אפורים מנקדים את השמים. אני מרגישה על עורי
קרירות נעימה ורואה את באדי רץ בקלילות במעלה ההר אחרי
שהחום האט את צעדינו בימים האחרונים. השמש מבצבצת
מגבו של אחד העננים, מעניקה לסביבתה גוון סגול. אנחנו
מטפסים במרץ, נלהבים מהמראה הצפוי מפסגת ההר.
הגן הירוק מקבל את פנינו בברכה, נוסך עלינו באחת שלווה,
כמנזר. העצים שמקיפים את הגן עוטפים אותו ושומרים עליו
כבועה. רסיסי אור מרקדים מעליו. מחר נשאר כאן, מזמן לא
ישבנו כאן, אני חושבת לעצמי וממשיכה ללכת אחרי באדי,
שפונה ימינה אל עבר הפסגה. שולחן העץ מיותם היום, אנחנו
חולפים על פניו וממשיכים הלאה אל עבר הסלע השטוח.
אני מביטה קדימה אל האופק, מדלגת במבטי על פני המישור
והיער שלמרגלותיי וההרים שמסביב. אני מנסה להרחיב
את נשימתי כך שתכיל את אושרי, אך ללא הצלחה. דמעות
נקוות בעיניי. כל כך הרבה יופי. אני בוכה ומחייכת, מנגבת
את דמעותיי וצוחקת. הסלע תומך בי כשאני מתיישבת עליו,
מניחה לצדי את תיק הגב שלי..."...